בישראל רשלנות רפואית מתקיימת כאשר רופא או עוסק במקצוע רפואי לא נוהג ברמת זהירות סבירה וגורם למטופל נזק. במידה ואכן התקיימה רשלנות רפואית, החוק בישראל מאפשר למטופלים שנפגעו לקבל פיצוי בעקבות הנזק שנגרם להם. מרבית המקרים אשר נחשבים לרשלנות רפואית הם: אבחון לקוי, מתן טיפול מוטעה, חוסר פיקוח אחר המטופל, פרשנות ופענוח מוטעים של צילום רנטגן ואפילו אי שליחה לבדיקות מקובלות במידה והיה הדבר נדרש.
לא כל טעות רופא תיחשב רשלנות רפואית. כדי שתקום עילת תביעה נדרשים מספר קריטריונים.
לפי חוזר חטיבת הרפואה מספר 2/2021, חובה על מנהל מוסד רפואי, לדווח למשרד הבריאות על כל אירוע מיוחד שנקבע במסמך. לדוגמא: מתן תרופה שגויה, טעות בזיהוי מטופל, נזק שנגרם מלידת בית ועוד. האירועים צריכים לענות על ארבעה תנאים מצטברים: אירוע בלתי צפוי, אירוע בלתי רצוי, אירע במהלך טיפול רפואי או אחריו וגרם לפטירה או נזק.
אמנם בישראל קיימת חובת דיווח בין מוסד רפואי למשרד הבריאות, אך מוסד רפואי אינו חב חובת דיווח ביחס למטופליו אודות תקלות או טעויות רפואיות שהתרחשו בזמן הטיפול הרפואי. מצב זה בעייתי במיוחד בעת ניהול ההליך המשפטי. המוסדות הרפואיים לא מתנהלים בשקיפות אל מול התובעים, במטרה להגן על הרופאים הנתבעים.
בהקשר הזה קיימת רשלנות בהסכמה מדעת. כלומר, למטופל קיימת הזכות שלא יינתן לו טיפול רפואי כל עוד לא הוסבר לו על דרכי הטיפול השונות, כך שיוכל להחליט בעצמו. לפיכך, אם לא נמסר למטופל כל המידע הנדרש לצורך קבלת ההחלטה, יכול להיחשב הדבר לרשלנות רפואית. ניזכר שהרופא חב חובת זהירות כלפי המטופל, ולכן הסתרת הסיכונים בטיפול ואי גילוי על טיפולים אלטרנטיביים עלולים להוות הפרה של חובת הזהירות.
פסק דין מעניין בנושא הינו דעקה נ' בית החולים "כרמל". בנסיבות המקרה התובעת סבלה מנכות ברגלה השמאלית החל מלידתה. התובעת פנתה לניתוח ברגלה בבית חולים "כרמל" לצורך ניתוח ברגלה, במסגרתו חתמה על טופס הסכמה. טרם הניתוח החליט הרופא המנתח כי דחוף יותר לבצע ניתוח בכתפה לאחר שהגיע אליו מידע נוסף עקב מיפוי עצמות שעשתה. התובעת הוחתמה בעודה מסוממת מתרופות על הסכמה לניתוח בכתפה. בעקבות הניתוח התובעת נותרה עם 35% נכות בכתפה. כעת היא תובעת את בית החולים על רשלנות עקב הסכמה שלא מדעת.
במצבים בהם הרופאים רואים בניתוח או בטיפול מניעה לסכנה מיידית לחיי המטופל, חובת הגילוי תהיה מצומצמת יותר. בנסיבות המקרה קבע בית המשפט כי לא קיימת הסכמה מדעת כאשר "רק" מחתימים את המטופל על טופס הסכמה, אלא שיש להסביר לו בצורה הולמת על מהות הטיפול, הסיכויים להצלחת התהליך והסיכונים הטמונים בו.
לפי מחקר שערכה הכנסת, בשנים האחרונות הוגשו מעל עשרת אלפים תביעות רפואיות נגד מוסדות רפואיים בגין רשלנות רפואית. ניתן לראות כי במהלך השנים היקף התביעות הולך וגובר. בנוסף, בתקופה האחרונה חלה עלייה משמעותית במספר התביעות כנגד מוסדות רפואיים (בתי חולים/ משרד הבריאות), רוב התביעות שהוגשו הן כנגד בתי חולים לאשפוז כללי. זאת ועוד, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי שיעור הפטירות כתוצאה מאלח דם בישראל (תגובה חיסונית לזיהום) הוא מהגבוהים בעולם.
ממחקר שביצע המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות עלה כי 48% מהתביעות הרשלניות נפסקות לטובת התובע (המטופל). אם נתמקד בתביעות שהוגשו כנגד בתי חולים, משרד הבריאות וקופות החולים, בתי המשפט פסקו לטובת המטופלים ב54% מהמקרים.
הממצאים מעלים כי הסיבה העיקרית שבגינה הוגשו תביעות לבתי המשפט, היא טיפול רפואי שבוצע ברשלנות (כ49% מהמקרים) או טעות באבחון (כ31% מהמקרים), שאר האחוזים מתחלקים בין התרשלות בבחירת הטיפול, התרשלות בביצוע פיקוח על המטופל והתרשלות בטיפול לאחר ניתוח.
רק 1% מסך כל התביעות בעילת רשלנות רפואית מסתיימות בפסק דין. אתם בטח שואלים את עצמכם לאן נעלמו 99 האחוזים הנותרים? בפועל, המצב מלמד כי רוב התביעות מסתיימות בפשרה. בדומה להליך גירושין גם בתביעות רשלנות רפואית מקובל להפנות את הצדדים להליך גישור המתבצע על ידי מגשר מוסמך. בתחילתו של ההליך מעלה כל צד את טענותיו ולאחר שקילת האופציות אשר מונחות בפני הצדדים, מציג המגשר הצעת פשרה הכוללת חישוב עלות הנזק ופרטים בירוקרטיים נוספים.
הסיבה שבגללה רוב התביעות בגין רשלנות רפואית מסתיימות בפשרה היא "שנאת סיכונים". כלומר, נקודת המוצא היא שאנשים שונאים לקחת סיכונים ומעדיפים לשלוט בתוצאות בעצמם. הצדדים לא מרוצים מהעובדה שגורלם מופקד בידי השופטים ומעדיפים להגיע לתוצאה מודעת מראש, אותה יהיו מוכנים לשאת.
לפי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה בגין רשלנות הרפואית היא כ7 שנים מיום המקרה שגרם לנזק. ברגע שהוגשה תביעה לבית המשפט תקופת ההתיישנות נעצרת.